פסק דין - החלטת החודש

ינואר 99'

ע"א 350/96 אבי וארזה וייסר נ' שביט ואח'

מאת: ד"ר יחיאל קפלן

המשיבים חתמו על מסמך שנוסח ע"י המערער, שבו אישרו כי הם מסכימים שחלק הגג מעל דירת המערערים יוצמד לדירתם, וכי המערערים יבנו עליו. המערערים לא עשו שימוש בהתחייבותם במשך שנים. בתוך כך, התדרדרו יחסי השכנות בין המערערים לבין המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי ההתחייבות של המשיבים ניתנה ללא תמורה, וכי היא מהווה התחייבות לתת מתנה. בית משפט זה פסק שהמשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם זו, בין היתר עקב התנהגותם המחפירה של המערערים כלפיהם.

שלושת שופטי בית המשפט העליון, השופטים ד' דורנר, ש' לוין, ו-י' טירקל דנו בסוגיה זו בדרכים שונות. המסקנה הסופית של רוב השופטים בהרכב, השופטים ד' דורנר ו-י' טירקל, היתה כי התנהגותם של המערערים היא בגדר "התנהגות מחפירה" ולפיכך היו המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם. עם זאת, אף שני השופטים הללו לא היו תמימי דעים והם הלכו בדרכים שונות, שהובילו בסופו של דבר למסקנה זו.

השופטת דורנר ייחסה חשיבות לנאצות ועלבונות החמורים שהטיחו המערערים במשיבים. לדידה: "אכן, סעיף 5(ב) לחוק במתנה, תשכ"ח- 1968 (להלן החוק), שולל את זכותו של המתחייב לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו מקום שהלה ויתר בכתב על זכותו לעשות כן. ברם, אף אם ויתר המתחייב על זכות החזרה - וכל עוד לא נמסרה המתנה - עומדת למתחייב זכות זו מכוח סעיף 5(ג) לחוק, שבו נקבע: "מלבד האמור בסעיף קטן (ב) רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן". לדעת השופטת, התנהגות המערערים, הנזכרת לעיל, היא התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מן ההתחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5(ג) לחוק.

השופט ש' לוין גרס שיש לפרש באופן מצמצם את משמעות הביטוי "התנהגות מחפירה", ולכן לא היה יכול להסכים כי נתמלאו תנאיו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח 1968.

השופט ש' לוין פרש בעקבות פרופ' א"מ ראבילו, שכתב: "חוק המתנה הוא חוק ישראלי עצמאי, במובן זה שהוראותיו אינן מועתקות משיטת משפט אחרת. עם זאת, מתוך עיון בהצעת החוק, בדיוני ועדת החוקה-חוק ומשפט ובסעיפי החוק עצמו, אנו לומדים כי לנגד עיניהם של מנסחי החוק - בשלביו השונים - עמדו הוראותיהן של שיטות משפט שונות. שיטות אלו היו בעיקר שיטותהמשפט הגרמני, השוויצרי, האיטלקי והצרפתי; ואילו השפעת המשפט האנגלי והאמריקני היתה משנית בלבד. השפעת המשפט העברי הצטמצמה למינוח בלבד, בעוד שפתרונות מהותיים המוצעים במשפט העברי לא אומצו".(1)

הוא התחקה אחר ההסדר הקיים בדינים הקונטיננטליים בנושא החזרה מהתחייבות בלתי חוזרת לתת מתנה. עקרונות המשפט הצרפתי, ובמיוחד המשפט הגרמני, בהקשר זה עמדו לנגד עיניו.

לדעת השופט לוין לא ניתן לערוך רשימה ממצה של כל ההתנהגויות המחפירות האפשריות.

ניתן להניח שההערכה המוסרית של ההתנהגות תשתנה בהתאם להקשר בו מדובר.

לדידו יש לתת לדיבור "התנהגות מחפירה" פרשנות מצמצמת. הוא הסביר: "משמעותו הרגילה והשגורה של ביטוי זה היא התנהגות שלילית ביותר, התנהגות שהנפש סולדת ממנה. באין טעם מיוחד לכך, יש לדעתי להיצמד למשמעותן הרגילה של מילות החוק. שנית, התנהגותו המחפירה של המקבל מצמיחה לנותן זכות גורפת לחזור בו מהתחייבותו הבלתי הדירה, זכות שניתן להפעילה ללא הגבלות כלשהן. אמנם, ההתחייבות למתן מתנה ניתנת ללא תמורה מצדו של המקבל, אך אין פירושו של דבר שאין הוא מסתמך עליה. אין מקום, אפוא, לפתוח פתח כרוחבו של אולם לפגיעה בציפיות אלו. שלישית, הקניית נכס נשוא המתנה יכול שתארך שנים ארוכות אין להפוך את המקבל, אם ברצונו לשמור על זכותו למימוש ההתחייבות, בן ערובה בידיו של נותן ההתחייבות עד להשלמת המתנה, למלא אחר מצוותיו של הנותן פן יתדרדרו היחסים ביניהם".

לדעתו "עצם העובדה שהנותן היה נמנע מלהתחייב כלפי המקבל לו ידע שהיחסים ביניהם יתערערו - אין די בה". רק כאשר יכול היה בית המשפט לקבוע כי בנסיבות המקרה היה דופי חמור בהתנהגותו של המקבל, שעלה כדי כפיות טובה חמורה מצדו, נקבע כי הייתה לנותן זכות לחזור בו מן ההתחייבות".

כיון שבמקרה הנדון כל שהוכח הוא כי יחסי נותן ההתחייבות למקבל ההתחייבות התדרדרו, אך לא עלתה התנהגות של מי מן הצדדים לדיון המשפטי לכדי "התנהגות מחפירה" במובן הנזכר לעיל, לדעת השופט לוין התוצאה היא שלמשיבים לא הייתה זכות לבטל את ההתחייבות כלפי המערערים.

עם כל הכבוד, לדעתי הפרשנות המגבילה של השופט לוין לביטוי "התנהגות מחפירה" אינה נקיה מספקות. אין לתת משמעות מצומצמת כל כך לביטוי ""התנהגות מחפירה". אף המשפט הצרפתי והגרמני, בעניין חזרה מהתחייבות בלתי חוזרת לתת מתנה, שהיוו עבור השופט לוין מקור השראה פרשני, אינם חד משמעיים בנוגע לפרשנות ביטוי מעין זה. במשפט הצרפתי הנותן יכול לחזור בו ממתנה שכבר ניתנה כאשר ההתנהגות היא כזו המורה שקיימת מצדו של המקבל חוסר הכרת תודה בדרגה גבוהה ביותר.(2)

השופט טירקל כתב שהשופט ש' לוין הלך בעקבות ההסדרים שבדין הצרפתי ובדין הגרמני אך לא נתן דעתו על מקורות המשפט העברי "שבהם ניכרת, דומני, נטייה להקל על מי שהתחייב לתת מתנה המבקש לחזור בו". הוא הוסיף וכתב: "עיון בשיטות משפט זרות לצורך פרשנותו של חוק המתנה איננו מקובל עלי. מדובר בחוק ישראלי עצמאי ומקורי שיש לגדלו ולטפחו על קרקע ערכיה המיוחדים של חברתנו ולא על קרקע זרה. בתהליך הפרשני גישתו העקרונית של המשפט העברי בנושא החזרה ממתנה - אפילו לא הייתה נר לרגלי המחוקק - היא מקור השראה חשוב."

השופט טירקל ראה במחלוקת בינו לבין השופט ש' לוין מחלוקת ערכית: "האם עוצמת התחייבותו של נותן המתנה, לתת אותה, לרבות עצמת התחייבותו לא לחזור בו מן הנתינה, כמוה - מבחינה משפטית ומוסרית - כעוצמת התחייבותו של מתקשר בחוזה, או שהיא חלשה ממנה? מה משקל ציפייתו של מי שאמור לקבל את המתנה, לרבות משקל ההסתמכות שלו על ההתחייבות לתיתה, לעומת משקל זכותו של נותן לחזור בו? או בלשון בני אדם, מה המותר והאסור ביחסים שבין מקבל המתנה לבין נותן המתנה?"

לדעת השופט טירקל: "מתנה היא פעולה חד צדדית של נותן המתנה, שהוא הצד הפעיל, שלעומתו עומד מקבל המתנה, שהוא הצד הסבילהמתנה היא מעשה חסד שהוא נתינה לשם נתינה ואין עמו צפייה לתמורה היסוד השני מצוי בחוק המתנה גופו. הכלל המשתמע מתוך כל סעיפיו הוא כי, למעט החריגים שבהם ידובר להלן, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה עד הקנייתה למקבל לכלל הרחב המתיר חזרה מן המתנה יש חריגים'התנהגות מחפירה' של המקבל הוא חריג לחריגים המונעים את הנותן מלחזור בו. יש לפרש, אפוא, חריג זה פרשנות רחבה על מנת לצמצם, כאמור, את היציאה מן הכלל. היסוד השלישי שורשו בחובת תום הלב המוטלת על הנותן ועל המקבל לפי סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים, החלים כאן מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים. לאור מאפייניה הנזכרים של המתנה נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל חובתו לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ." (3)

השופט טירקל הגיע לכלל מסקנה כי התנהגותם של המערערים היא בגדר "התנהגות מחפירה" ולפיכך היו המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם.

ראוי השופט טירקל לברכה על רצונו לפרש חוק ישראלי, בין היתר, לאור עקרונות המשפט העברי. עם זאת, ספק אם המקרה הנדון בפסק דינו היה מקרה שבו פרשנות לאור המשפט העברי יכלה להניב פרות מבורכים, וזאת לאור הפער בין עקרונות המשפט העברי לבין עקרונות המשפט הישראלי הנוהגים בסוגיה זו.

השופט טירקל, שראה בעקרונות המשפט העברי מקור השראה חשוב, כתב:

"דומה שמקורות שונים במשפט העברי מראים נטייה להקל על מי שמבקש לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה, בדרך של עמידה קפדנית על קיום תנאים פורמליים שבלעדיהם אין תוקף לנתינת המתנה. לשון אחרת, כל עוד לא בוצע קניין גמור של דבר המתנה גופו, על פי כל כללי הקניין, יכול נותן המתנה לחזור בו, אפילו ללא מתן הסבר כלשהו. כך פסק הרמב"ם:

"הנותן מתנה לחברו אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שקונה זוכה בהן במקחו. אם מטלטלין רוצה ליתן לו, עד שיגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה או שיקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן. ואם קרקע או עבדים נתן לו עד שיחזיק בדרך שמחזיק הלוקח או עד שיגיע שטר מתנה לידו. אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו" (הלכות זכיה ומתנה, פ"ג ,ה"א).

כך נקבע גם בשולחן ערוך: "הנותן מתנה לחברו בין בקרקע ובין במטלטלין אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם... אבל בדברים לא זכה המקבל, אלא כל אחד יכול לחזור בו" (שולחן ערוך, חושן משפט, רמא, א).

עם כל הכבוד, פרשנותו של השופט טירקל אינה נקיה מספקות. בחוק המתנה, תשכ"ח - 1968, נמנע המחוקק במכוון מלאמץ את עקרונות המשפט העברי.(4) אין בסעיף 5(ג) לחוק ביטוי או כלל השאוב באופן ישיר מן המשפט העברי, שיכלו להוות בסיס איתן יותר לפרשנות לאור עקרונות המשפט העברי.

יתר על כן, עם כל הכבוד, נראה שהמקורות מן המשפט העברי הנזכרים בפסק דינו של השופט טירקל אינם מוכיחים את הטיעון שלו בפסק דינו. המקורות שהביא עוסקים במחוסר אמנה. דהיינו במצב שבו הייתה התחייבות הפגומה בפגם קניין "דברים". המתקשרים בהתחייבות בעל פה, ניהלו משא ומתן, הייתה גמירות דעת הדרושה, אך לא נעשה מעשה קניין הדרוש לצורך מתן תוקף. נתקבלה דעת רבי יוחנן, שפסק "דברים: יש בהם משום מחוסרי אמנה". (5)

במקורות בעניין קניין דברים הדיון הוא בנוגע לשלב היווצרות ההתחייבות. ההתחייבות עצמה אינה תקפה בגין פגם קניין דברים. עם זאת, אף שלא היה מעשה קניין, ראוי למתחייב לעמוד בדבריו וכל החוזר בו מהתחייבותו נחשב ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כדעת רבי יוחנן.(6) במקורות הללו אין כל התייחסות לחזרה מהתחייבות, בגין התנהגות מחפירה, לאחר שלב היווצרות ההתחייבות. (7)

אף ההנחה של השופט טירקל שמתן מתנה הוא "חסד" לאור מקורות המשפט העברי בעניין "חסד של אמת" אינה נקיה מספקות. מתנה במשפט העברי היא התחייבות לכל דבר ועניין. הסכם מתנה שנכרת, כדת וכדין, תקף, כשם שהסכם מכר תקף.(8) במקורות המשפט העברי מקובלת אבחנה בין מתנה רגילה לבין "מתנת חינם". כשאדם נותן מתנה רגילה הוא מצפה שיחזירו לו דבר בגין מתנתו. (9)

עם זאת נראה שהתוצאה הסופית אליה הגיע השופט טירקל רצויה. אין לצמצם יתר על המידה את האפשרות של הנותן לחזור בו ממתן מתנה בגין "התנהגות מחפירה". הפרשנות של רוב השופטים בהרכב, השופטים דורנר וטירקל, הובילה לתוצאה הצודקת ביותר.

 

(1) ראו מ"א ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח1968, (ירושלים, תשנ"ז), עמ' 22.

(2) ראו שם, עמ' 385.

(3) השוו עמדת השופט טירקל לעמדת פרופ' א"מ ראבילו, שם, עמ' 32-30, שגרס שהמתנה היא חוזה חד צדדי.

מסקנת פרופ' א"מ ראבילו, שם, עמ' 33, שתחולת חוק החוזים היא תחולה ישירה, מכוח היותה של המתנה חוזה ומכאן שאין צורך בהיזקקות לסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, שונה מן המסקנה שהגיע אליה השופט טירקל בפסק דינו.

(4) ראו שם, 22.

המחוקק הישראלי, בחוק המתנה, תשכ"ח - 1968, לא הלך בדרך שהתווה חבר הכנסת יצחק קלינגהופר, הנזכרת בפסק הדין של השופט טירקל.

(5) ראו תלמוד בבלי, בבא מציעא, מט ע"א.

(6) ראו שולחן ערוך, חושן משפט, רד, ז.

(7) לא מצאתי במשפט העברי מקורות המתייחסים באופן ישיר לחזרה מהתחייבות תקפה למתן מתנה בגין התנהגות מחפירה. יתכן שבעקיפין ניתן להסיק מסקנות ממקורות שהובאו בספרו של נ' רקובר, הרמב"ם והחוק במדינת ישראל (ירושלים, תשמ"ה), עמ' 264-266:
(א) משנה תורה, הלכות מכירה ,ז, ט: " וכן מי שאמר לחברו ליתן לו מתנה ולא נתן
הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים? במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של המקבל כשהבטיחו; אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שקונין בהם".
(ב) משנה תורה, זכייה ומתנה ו, א: "שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו".
ראו גם המקורות בתלמוד, בשולחן ערוך ובהגהת הרמ"א, הנזכרים שם.

(8) ראו "התחייבות", אנציקלופדיה תלמודית, יא (תשכ"ה), עמ' רמה- רנט.

(9) ראו תלמוד בבלי , עבודה זרה, כ, ע"א; ראו גם :

H. Ben menahem, “On the Talmudic Prohibition Against Giving Gifts to Gentiles”, Israel Law Review, 29 (1995), pp.95-104.