ע"א 7451/96 א. אברהם ואח' נ' בנק מסד ואח'

 

השופט אריאל

עובדות המקרה
טענות הצדדים
דיון בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) - 1981
דיון בחובת הגילוי של בנק לערב
מהכלל אל הפרט

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7451/96

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' אנגלרד

כבוד השופט ח' אריאל

המערערות: 1. אביבה אברהם

2. ענת צעירי

נגד

המשיבים: 1. בנק מסד בע"מ - סניף ראשון-לציון

2. מרכבה השכרת רכב (ניהול 1990) בע"מ

3. מרכבה השכרת רכב בע"מ

4. צעירי רינה

5. מנקס ייעוץ וניהול השקעות בע"מ

6. מייברג יעקב

7. מייברג רבקה

8. תור מלכה

 

 

ערעור על פסק-דין של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.8.96

בת"א 1694/91 שניתן על ידי

כבוד השופטת הניה שטיין

 

 

בשם המערערות: עו"ד יניב עצמון, עו"ד סמדר גלעדי

בשם המשיבה 1: עו"ד גדליהו הרשקו

בשם המשיבים 2-3: עו"ד אריאל חזק

פסק-דין

השופט ח' אריאל:

1. לפנינו ערעור על פסק דינה של כב' השופטת הניה שטיין בת.א. (ת"א) 1694/91 שניתן ביום 26/8/96 ובו החליט בית המשפט כי המערערות חייבות לשלם למשיבה מס' 1 (להלן: "הבנק") את מלוא סכום הערבות לגביו התחייבו על פי כתב ערבות.

משיבה מספר 2 (להלן: "החברה") ניהלה חשבון בבנק. במסגרת פעילותה קיבלה החברה אשראי מהבנק. משיבה מספר 4 , אחותן של המערערות, שהיתה בעלת מניות ומנהלת בחברה, חתמה יחד עם משיבים מספר 3 ו- 5 על כתב ערבות מתמדת, בלתי מוגבלת בסכום להבטחת האשראי שניתן לחברה. ביום 31/7/91 חתמו המערערות, כמו גם משיבים 6-8 על מסמך שכותרתו "כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום וצמודה למדד המחירים לצרכן". כתב הערבות האמור הוגבל לסכום של 300,000 ש"ח.

ביום ה21/10/91- הגיש הבנק, כנגד החברה, תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה בחשבון, בסך של כ518,000- ש"ח ונגד משיבים 3-7 והמערערות, בגין ערבותן. לבית המשפט הוגשו בקשות רשות להתגונן. על פי החלטת כב' השופט ישעיה ועל בסיס הסכמת הבנק ניתנה למערערות ולמשיבים 6 ו7- רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה נגדן. בקשת המשיבים 2-5 לרשות להגן נדחתה והבנק רשאי היה ליטול פסק דין נגדם.

משיבים 6 ו7- לא התגוננו ובסופו של דבר בקשתם לרשות להגן - נדחתה.

בפני בית המשפט קמא התבררה, אם כן, תביעת הבנק נגד המערערות (להלן: "אביבה" ו"ענת" בהתאמה), לתשלום יתרת החוב על פי הערבות עליה חתמו. תצהירי המערערות אשר צורפו לבקשת הרשות להגן שימשו ככתב הגנה.

במסגרת כתב ההגנה טענה אביבה כי נמסר לה על ידי מנהל סניף הבנק שלא יעשה שימוש כלשהו בכתב הערבות עליו חתמה, כי חתימתה למראית עין בלבד ומטרתה הבלעדית של החתימה היא לעמוד בדרישות הפורמאליות של הבנק. עוד טוענת אביבה כי נמסר לה שהערבות נדרשת לטובת הלוואה בסכום של 300,000 ש"ח. הלוואה זו מתעתד הבנק להעמיד לרשות החברה. הערבות אם כן היא כנגד אותה הלוואה. לטענת אביבה כיוון שהלוואה בסכום זה או בכל סכום אחר לא ניתנה לחברה, חסר כתב הערבות כל תוקף.

כן טוענת אביבה כי סגן מנהל סניף הבנק מסר לה, שבמידה וסך ההלוואה יימסר לחברה ולא יפרע על ידה, לא יוגש כתב תביעה כנגדה או כנגד ענת וכי הבנק יפרע מהחברה בלבד. לטענת אביבה הואיל והבנק נהג כלפיה בחוסר תום לב ומתוך כוונה להטעותה הן בשלב הקודם לחתימתה על הערבות והן לאחריו אין לחייבה על פי כתב הערבות.

ענת טענה בכתב ההגנה כי חתמה על כתב הערבות לאחר שאחותה, אביבה, מסרה לה כי הובטח לה שהחתימה למראית עין בלבד, כי לא ייעשה שימוש בכתב הערבות וכי במידה וההלוואה שתינתן לחברה לא תפרע על ידה לא יגיש הבנק כתב תביעה נגד ענת ואביבה.

בית המשפט קמא קבע כי נוסח כתב הערבות ברור ואין בו כל התייחסות להלוואה. מדובר בכתב ערבות מוגבלת בסכום של 300,000 ש"ח להבטחת חובות החברה לבנק. זאת ועוד אביבה היא עובדת בכירה בבנק וככזו יודעת היטב את משמעותם של מסמכים בנקאיים בכלל וכתב ערבות בפרט. בכל הנוגע לטענת אביבה לפיה הובהר לה על ידי סגן מנהל הסניף שמדובר בהלוואה וכן כי לא תידרש למימוש הערבות, קבע בית המשפט כי עדותה אינה מהימנה וכי דעתו היא שאביבה חתמה כערבה לחובות החברה ורק משנתבקשה לכבד את ערבותה "צצה" גרסת ההלוואה.

על פי בית המשפט טענותיה של ענת מבוססים על דברים שנמסרו לה על ידי אחותה אביבה כשאין כל טענה כי אביבה פעלה מטעם הבנק. במידה וטוענת ענת כי הוטעתה, אין היא יכולה לטעון להטעיה על ידי הבנק שכן על טענותיה למדה מאביבה.

מוסיף בית המשפט, כי כתב הערבות מציין במפורש הן את אופי הערבות והן את החיובים הנובעים ממנה. ענת שהיתה באותה תקופה דוקטורנטית ללשון העברית לא תבנה מטענה כי לא הבינה את מהות הטופס שהונח לפניה.

לעניין גרסתה של ענת, שהועלתה במהלך עדותה, כי בעת החתימה על כתב הערבות אמר לה פקיד הבנק שהיא חותמת כערבה להלוואה, קבע בית המשפט כי העלאת הטענה בשלב ההוכחות מהווה הרחבת היריעה מה גם שאין הטענה אמינה.

2. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט קמא כי הבנק הוכיח את חתימת המערערות על כתב הערבות, בעוד המערערות לא הוכיחו כל פגם בנסיבות החתימה על כתב הערבות או כל טענה אחרת המבטלת את התחייבותם על פיו. המערערות חויבו לשלם לבנק את הסכום, נשוא תביעתו.

על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.

3. לטענת המערערות לא התייחס בית המשפט המחוזי לראיות המצביעות על מעשים שעשה הבנק לבד או יחד עם החברה. כך לטענת המערערות התקיים "מפגש לילי" בין נציגי הבנק לבין משיבים 4 ו6-, נציגי החברה. במהלך אותה פגישה הציגו הנוכחים את מצבה הכלכלי הקשה של החברה במיוחד לאחר שהתברר כי שיקים מחו"ל, שיועדו לחברה ובגינם ניתן לחברה אשראי, לא כובדו על ידי הבנק הנמשך. לטענת המערערות החליטו הבנק והמשיבים 4 ו6- "לגרור" ערבים, בני משפחה, ליתן ערבויות אישיות.

זאת ועוד, לטענת המערערות הבנק היה שותף פעיל בשורה של פעולות הסחה מתוכננות שמטרתן היתה ליצור מצג כוזב לגבי חשבון החברה כדי למנוע את קריסתו בטרם תוחתמנה הערבויות. במסגרת טענות אלה מצביעות המערערות על שיקים מחו"ל שיועדו לחברה, אך לא הופקדו בחשבונה כי אם בחשבון אחר.

ועוד, לאחר שהועברו לידי הבנק השקים שנמשכו לטובת החברה וטרם נפרעו, העניק הבנק אשראי לחברה. לטענת המערערות ידע הבנק טרם חתימתן על הערבות כי השיקים לא יפרעו, אולם הסתיר מידע זה עד לאחר החתימה על הערבויות. כן לטענתן, מספר ימים לאחר שחתמו על הערבויות, גדלה יתרת החוב של החברה מסכום של כ 200,000 ש"ח לסכום של כ 500,000 ש"ח. חודשיים לאחר מכן הוגשה תביעת הבנק בסדר דין מקוצר נגד החברה, המערערות ונתבעים נוספים כפי שפורט לעיל.

4. טענה אחרת המועלית על ידי המערערות נוגעת לחובות הבנק כלפיהן, בין מכוח היותן ערבות ובין מכוח הוראות חוזיות ונזקיות החלות על מערכת היחסים בינן לבין הבנק.

במסגרת זו טוענות המערערות כי הוטעו להאמין על ידי הבנק כי הנן חותמות על כתב ערבות להלוואה עתידית. לתמיכת טענתן מציינות המערערות את נוסח כתב הערבות והמקום המיועד לחתימות הלווים.

כמו כן טוענות המערערות שהבנק לא גילה את אוזנן בדבר מידע מהותי הנוגע למצבה הכלכלי, הרעוע, של החברה וגם לא בדבר יתרת החשבון השלילית בבנק. אי גילוי זה, לטענת המערערות, מהווה הפרת חובה מהחובות בהן חב בנק, הפרה, שדי בה לטענת המערערות, כדי לראות את החיובים הנובעים מכתב הערבות, כבטלים.

5. לעומתן טוען הבנק כי הגנת המערערות, כפי שהוצגה בתצהירן, במסגרת בקשת הרשות להתגונן תוחמת את גדר הדיון והמחלוקת בין הצדדים. על פי הבנק יש להתייחס לשתי טענות בלבד. האחת היא כי חתימת המערערות היא למראית עין בלבד והשניה היא כי הערבות ניתנה כנגד הלוואה עתידית בסך 300,000 ש"ח.

מוסיף הבנק ומציין כי התנגד בבית המשפט קמא להרחבת חזית כל שהיא. הערכאה הדיונית קיבלה את התנגדויותיו במהלך הדיון ובפסק הדין צוין כי אין להרחיב את היריעה מעבר לגדר המחלוקת הקבוע בכתבי הטענות.

6. לעניין טענות המערערות באשר להלוואה, להטעיה ולחתימה על כתב הערבות למראית עין, טוען הבנק כי המערערות חתמו ביודעין על כתב ערבות מוגבלת בסכום; הבנק באמצעות בא כוחו מעולם לא הבטיח כי הערבות לא תשמש כנגדן, כך גם לא עלתה על הפרק, הלוואה עתידית לשמה ניתנת הערבות. הבנק מציין, לחיזוק עמדתו, את התרשמות בית משפט קמא מעדויות המערערות וקביעותיו בפסק הדין כי אין כל יסוד לטענותיהן. על כן, לטענת הבנק יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערות בהוצאות.

7. כאמור, טוענות המערערות כי הן הוטעו, לחשוב על ידי מצג שווא של הבנק, כי הן חותמות על ערבות להלוואה. לטענת אביבה היא הוטעתה על ידי סגן מנהל סניף הבנק, בעוד ענת טוענת כי המידע בדבר ההלוואה נמסר לה על ידי אביבה. עוד מוסיפה ענת כי בעת החתימה על כתב הערבות אמר לה פקיד הבנק, כי היא חותמת כערבה להלוואה על סך 300,000 ש"ח וכראיה הראה לה כי יש במסמך מקום לחתימת הלווים.

8. בית משפט קמא קבע כי אינו מאמין לעדותה של אביבה בקשר לטענת ההלוואה. למסקנה זו הגיע בית המשפט הן על דרך ההתרשמות מהעדויות שהוצגו בפניו והן על דרך ההגיון; אביבה היתה עובדת בנק בכירה באותה תקופה וסביר להניח כי ידועה לה משמעות חתימה על כתב ערבות. בית המשפט סקר ובחן את סעיפי כתב הערבות והעלה את תוצאות בדיקתו על הכתב. כך מצביע בית המשפט על כותרת כתב הערבות שלשונה "כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום וצמודה למדד המחירים לצרכן", על הפתיח לכתב הערבות העוסק בסוגי חיובים שונים ועל תוכן כתב הערבות, המציין במפורש כי הסכום לו ערבות המערערות, הוא 300,000 ש"ח.

ענת כאמור טוענת כי המידע נמסר לה על ידי אביבה. בית המשפט קבע כי אינו יכול לקבל את הטענה משני טעמים: ראשית, המסכת העובדתית המתוארת בהגנתה של ענת, לא הוכחה בבית המשפט. שנית, קובע בית המשפט כי האמור בכתב ההגנה, מהווה עדות שמיעה.

בית משפט קמא מציין בפסק הדין כי בעדות בעל פה העלתה ענת גרסה חדשה והיא כי בעת החתימה על כתב הערבות מסר לה פקיד הבנק שהחתימה על הערבות היא לעניין הלוואה. בית משפט קמא קבע כי אין זכר לטענה זו בכתב ההגנה; בא כוח הבנק התנגד להרחבת הדיון ועל כן לא תוכל ענת להישמע בטענה זו בשלב ההוכחות. קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה מקובלת עלי. סביר להניח כי לו היה פקיד הבנק מיידע את ענת כי חתימתה היא לעניין הלוואה, היתה ענת מציינת עובדה משמעותית זו בתצהירה. משנמנעה לעשות כן לא תוכל להרחיב את היריעה, במיוחד לאור התנגדות בא כוח הבנק.

9. המערערות טוענות כי הן הוטעו על ידי הבנק לחשוב כי החתימה היא פורמלית ולמראית עין בלבד. לדברי המערערות בנוסף לאלה, הובטח להן כי הבנק לא יפרע מהן, אלא מהחברה בלבד. על פי קביעת בית המשפט חזרה בה אביבה מטענתה כי הובטח לה שלא תתבע על פי ערבותה. כן קבע בית המשפט, לאור מסכת העובדות שהובאה בפניו, כי אין לקבל טענה זו של המערערות.

הטענה כי המערערות הוטעו על ידי הבנק להאמין שחתימתן משמשת לטובת הלוואה נסמכת על מצע עובדתי. הלכה פסוקה היא כי קביעת עובדתיות שנקבעו בדרגה הראשונה לא יתבטלו על נקלה בדרגת הערעור (ראו ד"ר י. זוסמן, סדר הדין האזרחי מהד' שביעית בעמ' 856). הערכאה הדיונית היא זו אשר ראתה את העדים, שמעה אותם ויכולה להתרשם, באופן בלתי אמצעי ממסכת האירועים שנפרשה לפניה. (ראו ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצל נ' ג'רסי ניוקליאר אבסקו אינק, פ"ד מז(3) 281,305 וכן ראו ע"א 566/71 פייג נ. שפיצקופץ, פ"ד כז(1) 355, 360) במקרה שלפנינו בחן בית המשפט את עדויות הצדדים והגיע למסקנה כי אין ממש בטענת המערערות הן בעניין טענת ההלוואה והן בעניין טענת החתימה למראית עין. איני מוצא מקום להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי.

10. כאמור, טוענות עוד המערערות למכלול נסיבות המצביעות על קנוניה לה שותפים גורמים רבים החוברים כדי להפיל את המערערות בפח ולגזול את כספן. המערערות טוענות כי לאחר שהתברר לבנק כי שיקים בגינם ניתן אשראי אינם מכובדים, יזם "פגישה לילית" עם מנהלי החברה. במהלך הפגישה נידונה המשך פעילותה של החברה. בעטייה של יתרת החוב הגדולה והביטחונות שהיו קיימים באותה עת נדרשה החברה לערבים כדי להמשיך את פעילותה. הבנק והחברה החליטו, בעצה אחת, לטענת המערערות, להביא בני משפחה של מנהלי החברה ובעליה לחתום על הערבות.

לדעת המערערות ניסה הבנק להסתיר את מצבה הכספי הקשה של החברה, שכן לו היתה מתגלה יתרת החוב האמיתית, היו בני המשפחה ובענייננו, המערערות, מסרבים לחתום על כתב הערבות. הבנק, לפי הטענה, נקט בצעדים של ממש ומנע מיתרת החובה להופיע בחשבון החברה. תקופה קצרה לאחר מכן נתבעו המערערות לשלם את חוב החברה, על פי ערבותן.

טענת המערערות באשר לקנוניה שכוונה נגדן, אינה מתיישבת עם העדויות ומהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, כמו גם עם ההגיון והתנהגות המערערות.

סביר להניח כי משיבה מס' 4 היתה מעונינת בהמשך פעילותה של החברה והציעה את קרובי משפחתה כערבים. כך גם סוכם כי החברה תעמוד בהסכם תשלומים שנקבע. לאחר מספר חודשים משהתברר לבנק כי החברה אינה מצליחה לפתור את בעיותיה הכספיות, הגיש תביעה בגין החוב שהצטבר ובין השאר תבע את המערערות. כאמור, תמונה זו עולה הן מעדויות המערערות והן מדרכו של ההגיון.

הטענה כי התרחשה קנוניה בה חברו הבנק והחברה כדי להפיל את המערערות בפח אינה בלתי אפשרית, אולם היא דורשת הוכחה מצד המערערות. טענות אינן יכולות לבוא במקום ראיות.

בית המשפט לא דן בטענה זו של המערערות בין השאר כיוון ו"טענת הקנוניה" מהווה הרחבת חזית. המערערות לא טענו את הטענה האמורה בתצהירן או בפני בית משפט קמא.

טענות הכרוכות בעסקי החברה מצבה הכלכלי והתנהגות הבנק בעניין השקים נטענו על ידי משיבים 4 ו6- בבקשת הרשות להתגונן וגם אז ניתן היה להצביע על פערים עובדתיים משמעותיים בין מה שנטען שם לבין טענת המערערות בפנינו. בית המשפט לאחר ששמע את משיבים 4 ו6- דחה את בקשת הרשות להתגונן והבנק היה רשאי ליטול נגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה. לעניין המערערות לא דן בית המשפט המחוזי, ובצדק, בטענת הקנוניה שלא רק שלא עלתה מחומר הראיות, אלא גם לא נטענה.

כיוון שלא נבדקו הדברים לגופם, לא ניתן לקבוע את מהלך ההתרחשות המדויק, יחד עם זאת הנסיבות כפי שהובאו, אינן תומכות במסקנת המערערות כי מספר גורמים חברו כדי להפילן בפח. המערערות טוענות כי הבנק ומנהלי החברה היו מעונינים להחתים ערבים תוך ידיעה שמטרת הערבות היא פירעון חוב החברה. מאידך טוענות המערערות שהבנק ידע כי אין ולא היו בידן אמצעים כספיים לשלם ולו חלק מזערי מחובות החברה. אם אלה הם פני הדברים מדוע יטרח הבנק טרחה כה רבה לרקוח קנוניה תוך הסתרת עובדות והכל כדי להביא לחתימת המערערות על כתב הערבות?!

זאת ועוד, מנהלת החברה היא אחותן של המערערות. הגם שקרבת דם אינה ערובה ליחסים טובים, אין לפנינו ראיה כי היתה כוונת זדון בלב משיבה מס' 4, בבקשה את הסכמת אחיותיה, לערוב לחובות החברה, אותה היא מנהלת.

הנה כי כן, משלא טענו המערערות את הטענה האמורה בהגנתן או ביקשו מבית המשפט קמא לתקן את כתב ההגנה וכיוון שמנסיבות העניין כפי שהובאו, נראה כי אין יסוד לטענת המערערות. איני מוצא מקום לקבל את טענת המערערות לעניין זה.

11. עוד טוענות המערערות כי הבנק לא מסר להן מידע בקשר למצבה הרעוע של החברה ויתרת החוב בחשבונה. לטענתן, הן לא היו חותמות על הערבות אילו היו יודעות כי הן תהיינה חייבות בחובות שהתגבשו בחשבונות החברה עובר לחתימה על כתב הערבות או אילו היו יודעות את היקף החוב הכספי.

לטענת הבנק לא נטענה כל טענה על ידי המערערות כי הבנק נהג כלפי המערערות שלא כדין, בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת כמצוות ס' 12 לחוק החוזים, חלק כללי, כך גם לא נטענה כל טענה באשר לתחולת דיני הנזיקין. מכאן אין המערערות יכולות להעלות טענות אלה בערעור.

בפסק הדין בעמ' 43 קובעת כב' השופטת שטיין כי:

"עוד טענה לענת, בעדותה, והיא, כי הבנק לא ניהל אתה משא ומתן בתום לב והטעה אותה בכך שלא העיר את עיניה כי מצבה הכלכלי של החברה הנערבת רעוע.

אין זכר לטענה זו בתצהיר רשות להתגונן, היא חורגת מכתבי הטענות ומהווה הרחבת יריעה לה התנגד בא כוח הבנק ועל כן לא תוכל ענת להתגונן בה".

את הטענה בדבר אי גילוי מצבה הכספי של החברה, ניסו המערערות להעלות מספר פעמים במהלך הדיון.

בטרם אקבע האם מהווה הטענה הרחבת חזית, אם לאו, לא אצא ידי חובתי מבלי לבחון את חובותיו של הבנק כנושה למול ערבים לחוב.

12. חובות הבנק כלפי ערבים מוסדרות היום בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981(להלן: "חוק הבנקאות"). על פי סעיף 17א לחוק:

"הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי".

הוראת סעיף זה שהוספה לחוק בשנת תשנ"ד, קובעת כי כל החובות שחלו על הבנק במערכת היחסים בינו לבין מקבל שירות, הקשור בקשר ישיר עם הבנק, יחולו גם על מערכת היחסים בין הבנק לערב. במסגרת אותן חובות קובע החוק איסור הטעיה (ס' 3 לחוק הבנקאות) איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (ס' 4 לחוק הבנקאות) וגילוי נאות (ס' 5 לחוק הבנקאות).

חוק הבנקאות מבקש להטיל על הבנקים חובות ואיסורים שיטיבו עם הלקוחות וימנעו מהבנקים לנצל את מעמדם כמוסדות הממלאים תפקיד מרכזי בקרב הציבור. יחד עם החוקים הספציפיים, בהם חוק הבנקאות, כפופים הבנקים לדין הכללי ואכן קובע סעיף 18 לחוק הבנקאות כי:

"חוק זה בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו".

הדין העוסק בסוג הקשרים והעסקאות הנדונות הוא חוק הערבות התשכ"ז- 1967. בשנת תשנ"ב התקבל תיקון לחוק הערבות (ס"ח 1390, התשנ"ב (14.11.1992) עמ' 144). מטרת התיקון היתה להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת (וראה הצעות חוק 2072 מיום ה' באב התשנ"א (16 ביולי 1991) בעמ' 331). התיקון הוסיף לחוק הערבות פרק שעניינו ערבות היחיד ויש בו כדי לשנות מהגישה שנהגה עובר לשינוי. במסגרת זו ביסס התיקון זיקה צרכנית שהיה בה כדי להטיב עם הערב מחד ולקבוע מגבלות לאפשרות הנושה להיפרע מהערב מאידך.

כך נקבע כי לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שניתן פסק דין נגד החייב וכן לאחר שהנושה נקט בכל ההליכים האפשריים להיפרע מהחייב (ס' 27 לחוק הערבות).

בשנת תשנ"ח התקבל תיקון נוסף לחוק הערבות (ס"ח 1637, התשנ"ח (14.11.1997) עמ' 6) תיקון זה המשיך את מהמגמה הצרכנית המגינה על הערב ומסדירה ביתר פירוט את סוג העסקאות, מהות הערבים והחובות המוטלות על הנושה.

במסגרת התיקון הוטלה על הנושה חובת גילוי המחייבת את הנושה לגלות לערב לפני כריתת חוזה הערבות את הפרטים שנקבעו בחוזה בינו לבין החייב. בין השאר חייב הנושה לגלות לערב האם הערבות היא לחוב קיים או לחיוב המחליף חוב קיים (ס' 22(ב)(3) לחוק הערבות).

במידה ולא גילה הנושה את הפרטים האמורים קובע החוק בסעיף 23(א)(5) כי הערב יהיה פטור מערבותו. כלל זה יהיה נכון אלא אם הוכיח הנושה שהערב ידע את הפרטים. קרי, חתימה על ערבות לטובת חוב קיים או חוב עתידי.

כך גם מוסיף התיקון חובת גילוי לגבי מרכיבים רבים הקשורים בעסקה בין הנושה לחייב. בין השאר חייב הנושה לגלות לערב את הסכום הנקוב בחוזה בינו לבין החייב (22(א)(1), שיעור הריבית השנתי (סעיף 22(א)(2)) ואי קיום החייב את חיוביו (סעיף 26 לחוק).

12. אין ספק כי לו היו המערערות חותמות היום, על כתב ערבות ונתבעות לתשלום על ידי הבנק באותה מסגרת עובדתית, היה הבנק מתקשה להראות כי עמד בחובות להן הוא נדרש על פי החוק. יחד עם זאת תחולתו של תיקון חוק הערבות משנת תשנ"ח הוא לגבי ערבות שניתנה מיום 1.6.98. תיקון חוק הערבות משנת תשנ"ב, עניינו בעיקר בהגבלת פתיחת ההליכים כנגד ערב ובהגשת תובענה נגד החייב, קודם הגשת תובענה נגד הערב. סוגיה זו אינה מתעוררת בענייננו; מה גם שהתביעה נשוא הערעור תחילתה בהליך מיום 21.10.91 ומכאן שאין התיקונים שתוקנו בחוק חלים עליה. כך גם סעיף 17א לחוק הבנקאות אשר תוקן בשנת תשנ"ד מספר שנים לאחר תחילת ההליכים בתיק נשוא ענייניו.

יחד עם זאת, ההתרחשות העובדתית, נשוא המקרה שלפנינו, אמנם ארעה טרם השינויים בחוק הבנקאות ובחוק הערבות, אולם לא בכדי ציינתי את התיקונים שתוקנו במהלך השנים האחרונות. תיקוני החוקים מצביעים על מגמה המכירה בקשיים ובעיוותים העשויים להתקיים בקשר המשולש בין הנושה, החייב והערב. בהמשך להכרה זו מנסה המחוקק לקבוע זכויות וחובות שיהיה בהם כדי לתעל את ההתחייבויות לקיום חובו של אחר, לאפיקים רצויים כלכלית וחברתית. אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אולם יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה שכן היא משתלבת ונעה עם מגמת מכלול החוקים הצרכניים אותם מעצב המחוקק. העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בהם, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר על כן מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלבנטי במועד אירוע המקרה, נשוא ענייננו. אור נוסף ניתן להפיק מהפסיקה ומזער משלי.

13. נשאלת אם כן השאלה האם חב הבנק חובת גילוי למערערות באשר למצב חשבון החברה במועד החתימה על כתב הערבות. בעניין ליפרט, ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3) 309, נידונה שאלת חבות הבנק כלפי ערב על פי חוק הבנקאות. במועד פסק הדין טרם תוקן חוק הבנקאות. השאלה שעמדה להכרעה היתה האם החובות שחלות על הבנק על פי חוק הבנקאות כלפי לקוח חלות גם על ערב. במידה והתשובה לשאלה חיובית היה מקום לבחון, כשאלה נגזרת, את היקף חובת הגילוי בה חב הבנק.

הנשיא שמגר, בדעת מיעוט, קבע כי יש לבחון את המונח "לקוח" בחוק הבנקאות הן לפי ההקשר הניסוחי והן לאור התכלית החקיקתית של הגנה על הציבור הבלתי מקצועי והבלתי מנוסה. כך בבחינת הקשר המשולש בין הבנק הנושה, החייב והערב כמו גם בחינת הטעמים השונים שהובילו לחקיקת חוק הערבות. קובע הנשיא שמגר, כדלהלן:

"סיכומו של דבר: ניתוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) על רקע התכלית החקיקתית העומדת ביסודו, ועל רקע ההסדרים המקבילים אשר אומצו בשיטות משפט זרות, מוביל למסקנה כי אין לפרש את החוק פרשנות מילולית צרה המתעלמת מתכליתו להגן על כל אלה הנזקקים בדרך כלשהי לשירות הבנקאי; הווי אומר, יש לפרש את המונח "לקוח" בהתאם לתכלית האמורה של החוק, היינו באופן רחב ובאופן המקיף באופן ענייני את כל אלה שהבנק משלב, לפי החלטתו ודרישתו, בעריכת עסקת ההלוואה. משמע, תחולתו של החוק פרושה גם על ערבים, העושים ערבות לטובת תאגידים בנקאיים. מסקנה זו מובילה לדחיית טענתו המרכזית של הבנק, ולבחינת השאלה הנגזרת ממנה - היינו, האם הופרה, במקרה שבפנינו, חובה הקבועה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח)".

באותו עניין ממשיך הנשיא שמגר ובוחן את סעיף 3 לחוק הבנקאות, האוסר הטעיה וקובע כי הבנק לא גילה למשיב את המרכיבים העיקריים של כתב הערבות עליו חתם ובכך הפר את חובתו.

השופטים מצא ואור, בדעת רוב, קבעו בעניין ליפרט כי בהיבט הלשוני, אין לפרשנות המחילה את חוק הבנקאות על ערב כל עיגון בחוק. לשיטתם חל חוק הבנקאות רק על לקוח שהוא מקבל השירות. ערב, אף שהוא בעל עניין במתן השירות ללקוח, אינו מקבל מהבנק ולו בעקיפין כל שירות ומכאן שאין לראות בו "לקוח". בשאלה האם ראוי להטיל על הבנקים חובה מפורשת לנהוג במגעיהם עם הערבים ללקוחותיהם, על פי אותן אמות מידה המחייבת את הבנקים במגעיהם עם לקוחותיהם "הישירים", אין השופטים מצא ואור מחווים דעה חד משמעית.

14. כשנה ומחצה לאחר פרשת ליפרט דן בית המשפט בשאלה דומה, בעניין ציגלר, ע"א 1570/92 בנק המזרחי בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369. במקרה זה חתם המשיב כערב על חשבון שהיה ביתרת חובה. במועד חתימת הערבות נאמר למשיב על ידי פקיד הבנק כי מדובר בערבות לחשבון חדש. החשבון נשוא הערבות המשיך וצבר יתרת חובה. הבנק תבע את החייב והערב לתשלום סכום החוב. בפני בית המשפט, שישב לדין בהרכב של חמישה, עמדה השאלה האם יש תוקף לערבות שנתן המשיב, כמו גם תחולתו של חוק הבנקאות על ערבים.

השופטת שטרסברג, בפסק דינה, תומכת בדעתו של הנשיא שמגר בפרשת ליפרט ובעניין ציגלר כי יש להחיל את חוק הבנקאות גם על ערב. כך מציינת השופטת את חשיבות ההגנה על ערבים שבמציאות הישראלית אינם יכולים להימנע מחתימה על כתב ערבות זה או אחר.

ההגנה על הערב היא במסגרת התפתחות החוקים המגינים על הצרכנים ומעמד הבנקים, כגוף מעין ציבורי, הנדרש לאמון הציבור. מכאן שיש לראות את הערב כ"לקוח" הנכנס בגדרו של חוק הבנקאות.

כיוון שכך מצטרפת השופטת שטרסברג לדעתו של הנשיא שמגר ומציינת את איסור ההטעיה, החל על הבנק ואת היקף ומשקל חובות הבנק במידה גדולה מהחובות שהיו מוטלות עליו על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. כך גם אין דרישה לקשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בהסכם עם הבנק כמו גם שההטעיה עשויה להיווצר הן במעשה והן במחדל.

על הבנק, במסגרת איסור ההטעיה, חלה אם כן חובת גילוי. חובה זו חייבה את פקיד הבנק לגלות באותו עניין למשיב את מצב החשבון לגביו הוא חותם על ערבות. ממסכת העובדות באותו עניין עולה כי הבנק לא ציין את יתרת החובה הגבוהה בה היה מצוי החשבון, עובר לחתימה על כתב הערבות. אם כן דין הערבות שנתן המשיב - להתבטל.

השופט אור עומד על דעתו כי חוק הבנקאות, עובר לתיקונו, אינו חל על ערב. יחד עם זאת בעניין ציגלר בחן השופט אור את המקרה במשקפי סעיף 15 לחוק החוזים וקובע כי דין הערבות להתבטל.

השופט מצא, אליו הצטרף השופט גולדברג, סבור לעניין תחולת החוק על ערבים כדעתו בעניין ליפרט, היינו, כי אין החוק חל על ערבים, אולם לדידו גם בהיעדר דין ספציפי, עשויה חובת הגילוי של הבנק הנושה להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים. באותו עניין קובע השופט כי משבחר פקיד הבנק למסור מידע בעניין החשבון, היה עליו למסור מידע נכון ומדויק. משלא עשה כן הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו.

15. נראה אם כן, כי לא היתה תמימות דעים באשר לנורמות המשפטיות החלות על יחסי הבנק והערב. השופטת שטרסברג והנשיא שמגר סבורים כי חוק הבנקאות, טרם תיקונו חל גם על ערב ומחוק ספציפי זה נגזרות על הבנק חובות, במסגרתן מצויה חובת איסור ההטעיה שפן אחד שלה הוא חובת הגילוי. השופט מצא והשופט אור סבורים כי אין להחיל את חוק הבנקאות, טרם תיקונו, על ערב, אלא על לקוח במובנו הרגיל בלבד. השופט גולדברג לא מצא מקום לבחון את נכונות הלכת לימפרט.

בעניין זה אבקש להצטרף לדעתם של הנשיא שמגר והשופטת שטרסברג. נראה כי הן הגיונו של החוק והן תכליתו תומכים בהחלת החובות אותן חב הבנק גם על ערב. נראה כי כך גם סבר המחוקק. ואכן בדברי ההסבר להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), תשנ"ד- 1994 נאמר בעמ' 332:

"להסיר ספק שנתעורר לאחרונה עקב פסיקת בית המשפט העליון (הכוונה לפסק דין ליפרט הנ"ל - ח.א.), שלפיה אין מי שערב לחוב של לקוח בתאגיד בנקאי נחשב כשלעצמו לקוח על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981-, ולקבוע בבירור שהחוק חל גם על ערב".

משמע, תכליתו של החוק היא להגן על המתקשר עם הבנק. אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב. יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון, אותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. מלבד המידע הנמסר לו על ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב. הבנק אם כן, עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב. שיקולים אלה הובילו לתיקון החוק אולם לדעתי הם היו קיימים גם לפניו. חובת תום הלב צריכה להשתרע על כל פעולותיו של הבנק.

תכליתו של חוק הבנקאות היא להגן על הציבור מפני פגיעות העשויות להיגרם בהתקשרות עם בנק. במסגרת זו איני מוצא כל קושי להכיר בערב כחלק מאותו ציבור הראוי להגנה.

מכאן שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לגבי "לקוח" גם על ערב; עולה שהבנק חייב לגלות לערב כל גורם סיכון המצוי בידיו של הבנק ובכלל זה היותו של החשבון ביתרה שלילית.

16. ומהכלל אל הפרט: כאמור טענו המערערות טענות שונות בפני בית משפט קמא וחזרו על טענותיהן כאן. בין השאר טענה ענת כי פקיד הבנק מסר לה, במועד החתימה על הערבות, כי היא חותמת כערבה להלוואה. בית משפט קמא קבע כי טענה זו מהווה הרחבת היריעה, כיוון שאינה נטענת בכתבי הטענות. בעניין זה צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו. כך גם באשר לטענת ה"קנוניה", קבע בית המשפט כי אין המערערות יכולות להיבנות מטענה זו שכן לא נשמעה בכתבי הטענות והצגתה בשלב מאוחר, בצירוף התנגדות הצד שכנגד, מהווה הרחבת חזית אסורה.

לעניין הפרת חובת הגילוי קבע בית המשפט קמא כי טענה זו מהווה הרחבת יריעה. שקלתי אם יש מקום להחזיר את העניין לדיון בבית משפט קמא חרף הקביעה בעניין הרחבת החזית. לאחר בחינת החומר שהובא לפני בית משפט קמא ובדיקת טענת המערערת הגעתי למסקנה כי לגופו של עניין אין בטענות אלה, לגופם של דברים כל בסיס.

אני מציע איפוא לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד לדחות את הערעור. אין צו להוצאות, בנסיבות המקרה.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ח' אריאל.

ש ו פ ט

אשר על כן הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' אריאל.

ניתן היום, ב' אייר תשנ"ט (18.4.99).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

96074510.S06