פסק דין - החלטת החודש

אפריל 1999

פסק דין בעניין חובות הבנק כלפי הערב - ע"א 7451/96 אברהם ואח' נ' בנק מסד ואח'

מאת: פרופ' ריקרדו בן-אוליאל

  1. בע"א 7451/96 א. אברהם ואח' נ' בנק מסד בע"מ ואח' דן לאחרונה בית המשפט העליון (פסק הדין ניתן ב- 18.4.99) בסוגיה שכבר פעמים רבות העסיקה את מערכת השיפוט שלנו. הסוגיה המרכזית נוגעת לבחינת חובות הבנק כלפי הערב או, במילים אחרות, להגדרת מעמדו המשפטי של הערב לאור חוק הבנקאות(שירות ללקוח), התשמ"א- 1981.
    השופט ח' אריאל מנתח בהרחבה סוגיה זו. זאת כדי להעריך את טענת המערערות, על-פיה, בין היתר הפר הבנק את חובת הגילוי המוטלת עליו כלפי ערבים בכל הנוגע למצב הכלכלי של החייב העיקרי. התביעה נשוא הערעור החלה ב- 21.10.91 ומכאן הסיק השופט ח' אריאל, ובצדק, כי העניין לא כפוף לתיקונים ההגנתיים שהוכנסו מאוחר יותר הן בחוק הערבות תשכ"ז- 1967, והן בחוק הבנקאות(שירות ללקוח) התשמ"א -1981.
    באשר לחוק הבנקאות(שירות ללקוח) מן הראוי לזכור כי רק לאחר התיקון מ- 1994 החלה תחולתו של החוק על הערב, וזאת בהסתמך על קביעה מפורשת של המחוקק. לאור מצב דברים זה דן השופט ח' אריאל בשאלה המרכזית בפרשה, והיא "האם חב הבנק חובת גילוי למערערות (הערבות) באשר למצב חשבון החברה (החייב העיקרי) במועד החתימה על כתב הערבות".
    אמת הדבר כי לא חסר דין כללי עליו ניתן לבסס חובת גילוי זו. חרף זאת העדיף השופט ח' אריאל לדון בשאלה לאור חוק הבנקאות. חוק הבנקאות(שירות ללקוח) עד 1994 חל רק על אדם שהוא "לקוח", ולכן למעשה השאלה שנשאלת היא האם היה אפשר להגדיר "ערב" כ"לקוח" בנק.

  2. בעניין זה התפתחו בפסיקה שתי תפיסות שונות. תפיסה אחת מבוססת על הפרשנות המילולית של המושג "לקוח", בעוד שהתפיסה השניה נובעת מן הפרשנות התכליתית של אותו מושג.
    "לקוח" הוגדר בסעיף 1 לחוק הבנקאות(שירות ללקוח) כ"אדם המקבל שירות מתאגיד בנקאי". מכיוון שלדעתם ערב אינו מקבל שירות מתאגיד בנקאי, הסיקו השופטים מצא ואור ב- ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, כי הערב אינו נחשב ללקוח. חרף זאת, קבע השופט שמגר באותה הפרשה כי הפרשנות התכליתית של המושג "לקוח" תגרום להרחבת המושג וכתוצאה מכך לתחולת חוק הבנקאות על "ערב".
    שתי התפיסות השונות באו לידי ביטוי מאוחר יותר ב- ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369.
    השופט ח' אריאל תמך בדעה כי "תכליתו של חוק הבנקאות היא להגן על הציבור מפני פגיעות העשויות להיגרם בהתקשרות עם בנק... מכאן שיש לקרוא את החובות המוטלות על הבנק לגבי "לקוח" גם על "ערב"...".

התייחסתי לסוגיה זו בספרי דיני בנקאות-חלק כללי(ירושלים, תשנ"ו) שם תמכתי בדעה (בעמ' 62) כי לעניין תחולת חוק הבנקאות(שירות ללקוח) יש להבחין בין שתי תקופות זמן שונות. התקופה הראשונה היא זו שמתחילת החוק ועד התיקון של 1994. בתקופה זו תחולת החוק היא על הלקוח בלבד, בהיות הלקוח "אדם המקבל שירות מתאגיד בנקאי" . כיוון שהערב אינו מקבל שירות כזה, אני בדעה כי החוק לא היה חל עליו. לאחר התיקון החלה התקופה השניה ומאז החוק חל גם על הערב. אך אסור להתעלם מן העובדה המובנת כי גם לפני שנת 1994 הערב היה זקוק להגנה רחבה. אמת הדבר היא כי על מנת להגן על אדם שהתחייב כערב לפני 1994 בידו של בית המשפט אמצעים שונים להשגת המטרה. ראשית, הדינים החוזיים הכלליים הנוגעים לחובת תום הלב, לחובת הגילוי ולהטעיה. שנית, הדרך הנזיקית תוך כדי התייחסות למילוי חובת הזהירות. שלישית, ובהנחה כי הערב לא היה נחשב ללקוח, לא מן הנמנע כי גם כלפיו מוטלת על הבנק החובה לנהוג באמון, ממנה נובעת בין היתר החובה לנהוג ברמה גבוהה מאוד של זהירות, מקצועיות והגינות. (על תוכנה של חובה זו ראה בעיקר- ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573).

לדעתי חשוב היה לבחון את כל הדרכים המוזכרות, כמו גם זו המצביעה על חובת האמונים כלפי צד שאינו לקוח בנק. מן הראוי להזכיר כי קו מחשבה חדשני זה קיבל ביטוי לאחרונה בפסק-דינה של השופטת ד' פלפל ב- ת.א 2069/90 פרחי שירותי מזנון בע"מ (בפירוק) נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם).