פסק דין - החלטת החודש

נובמבר 1999

על אזהרות, הודעות ו"כשל הפסלות החוקתית"
בעקבות ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)

ד"ר דורון מנשה
הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

בעניין בלחניס נדונה שאלת קבילותן של שלוש הודיות-חוץ שמסר הנאשם ואשר לקו, לכאורה, בפרוצדורת גבייתן. שתיים מהן ניתנו מבלי שאוזהר החשוד כי אינו חייב לומר דבר וכי כל שיאמר עשוי לשמש כראיה נגדו. ההודיה השלישית ניתנה תחת אזהרה, דה עקא שקודם לאזהרה נאמר לנאשם שהוא חשוד בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובסופו של דבר הוגש נגדו כתב אישום בעבירה של ניסיון לרצח. הנאשם לא התנגד בדיון לקבלת ההודיות ולא תבע ניהול משפט זוטא. הטענות בדבר העדר קבילותן הועלו אך בשלב הערעור.

בית המשפט העליון דחה את הערעור מן הנימוקים הבאים (להלן: "נימוקי ההחלטה").

  1. החובה למתן אזהרה לחשוד מקורה ב"תקנות השופטים" שהם קובץ כללים שקבעו השופטים באנגליה לבקשת המשטרה להסדרת הליכי חקירתו של חשוד-עצור. "תקנות" אלה נקלטו בפסיקת ארצנו. מעבר לכך, חובת האזהרה מעוגנת כיום אף בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ''ו 1996.

  2. ציון סעיף העבירה נשוא החשד אינו כלול במסגרת חובת האזהרה.

  3. מכל מקום: הפרת חובת האזהרה, ואף אי התאמה בין העבירה נשוא האזהרה לעבירה נשוא האישום אינם מביאים אוטומטית לפסילת ההודיה; הפרה ואי התאמה כאלו ימנו אך בין יתר הנסיבות הנשקלות על ידי בית המשפט עת הוא בוחן את שאלת קבילות ההודיה.

  4. באשר לשאלה אחרונה זו קבילות ההודיה. זו נחתכת על פי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל''א 1971. הסעיף קובע כי הודית חוץ של נאשם תהא קבילה אם ניתנה כשהיא חופשית ומרצון. בפסיקה פורש המבחן כמעוצב להגן על הנאשם מפני נקיטה באמצעי פסול מצידן של רשויות החקירה. המדובר באמצעי שיש בו כדי לשלול את "כושר הבחירה" אם למסור הודיה אם לאו, קרי את כושרו (המעשי והמנטלי) של הנאשם לעשות שימוש בזכות השתיקה הנתונה לו בדין.

  5. במקרה דנא לא הוכח כי הפרת חובת האזהרה או אי ההתאמה באשר לסוג העבירה הובילו לשלילת "כושר הבחירה" של הנאשם, שכן החשוד לא טען כי בשל אי האזהרה לא היה מודע לזכות השתיקה, כן לא טען כי פותה להודות בשל אי ציון העבירה שבסופו של דבר הואשם בה ואף לא הלין כי אילו הייתה האזהרה נוקבת, מלכתחילה, בעבירה של "ניסיון לרצח" היה מתנהג אחרת ובוחר לשתוק (השופט אילן). ומכל מקום: לא הופעל כאן כל אמצעי פסול מצידה של המשטרה, שכן מן הנסיבות עולה שזו פעלה בתום-לב ולא מתוך כוונה להטעות או לפתות (השופט קדמי).

  6. ומחוץ לזה: אין להזקק אף לטענות בדבר פסלות הודית חוץ מחוץ למסגרת של "משפט זוטא" (השופט אילן).

  7. ולבסוף: אין החובה להזהיר את החשוד בגדר זכות חוקתית. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא שינה מאומה בעניין זה.

הגם שפסק הדין מבוסס היטב ברמה הדוקטרינרית הוא מותיר תחושה מסוימת של החמצה. היה מקום להתייחסות ביקורתית יותר של השופטים לטיעון "החוקתי" שהוצג על ידי הסניגור באותו עניין. הלה שניכר מקריאת ההחלטה שהיה מודע להלכות הרווחות ביקש את קביעתה של הלכה תקדימית ברוח, פחות או יותר, הטיעון הבא (להלן: "טיעון הסניגוריה").

  1. זכות השתיקה היא זכות חוקתית. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העלה אותו לדרגה זו.

  2. אף חובת האזהרה היא חוקתית שכן האזהרה, ברגיל, היא מכשיר חיוני בהבטחת מימושה של זכות השתיקה.

  3. מאותו נימוק אף ציון העבירה המסוימת נשוא החשד ראוי שיכלל (לפחות בגבולות מסוימים) בגדר החובה החוקתית.

  4. אי מילוי החובות הנקובות ב-(2) וב-(3) הוא בגדר הפרת זכות השתיקה.

  5. להפרת הזכות החוקתית של שתיקה נודעת תוצאה חוקתית הנפרדת משאלת קבילות ההודיה על פי מבחן סעיף 12 לפקודת הראיות. ההפרה גוררת תרופה חוקתית של פסלות ההודיה.

  6. על כן: להעדרו של משפט זוטא בנסיבות העניין אין השלכה על תוצאת פסלות הראיה.

  7. בנוסף: המדובר בזכות חוקתית המגנה על חשודים אף "מפני עצמם" על כן אין היא ניתנה לויתור או מחילה.

חלק ניכר מטיעון זה, יש לומר, לא היה פרי יצירתיותו של הסניגור אלא מעוגן היה בפסק דינו המעניין של השופט גינת בת''פ (נצ') 511/97 מדינת ישראל נ' עודה *. השופטים בענייננו התעלמו מעניין עודה. הם הסתפקו בדחייה סתמית למדי של הנחה מרכזית של הטיעון (הנחה (2) ראה נימוק (7) לנימוקי ההחלטה), ובחרו להטיח בסניגור את סוללת הדוקטרינות המוכרות לו. חבל, כי הטיעון "החוקתי" הנוכחי (ובמידה רבה הלכת עודה עצמה) בנוי, לדעתנו, כולו על כשל אינהרנטי מקדמי; הוא מניח באורח שגוי שכלל פסלות חוקתי הנוגע לזכות השתיקה יהא שונה במהותו (ומגן על חשודים באופן "אדוק" יותר) ממבחן סעיף 12 לפקודת הראיות. ראוי היה כי בית המשפט העליון יעמיד את קהל קוראי החלטותיו על כשל זה. אנו היינו עונים לסניגוריה בערך כך:

  1. אשר לשאלת קבילותן או פסלותן של ההודיות בעניינו אין כל חשיבות לסווגה של זכות השתיקה כזכות חוקתית, זכות יסוד או זכות גרידא שכן: ממילא הדין הקיים מכיר בכך כי תפסל ראיה עקב "הפרה" של זכות השתיקה.** אכן על פי פרשנות מבחן חופשיות הרצון בסעיף 12 לפקודת הראיות ניתן בהחלט לומר כי לעניין זכות השתיקה אימץ, ממילא, הדין הישראלי את עקרון פסלות הראיות עקב אי חוקיות בדרך השגתן, ולעניינו אין זה כה חשוב אם עסקינן בטענה בדבר "אי-חוקתיות" או "אי-חוקיות" גרידא.

  2. ואולם, בעצם הדיבור אודות "הפרה" של זכות השתיקה כרוך הצורך להצביע על אמצעי חיצוני הננקט על ידי הרשות, המכוון לשלול את ההנאה מן הזכות, והמוביל סיבתית אף לשלילתה בפועל. מסקנה זאת, ללא ספק, מתיישבת עם טעמיו הרווחים של עקרון פסלות הראיות (הנוגעים בדרך כלל בשיקולי הרתעה וחינוך של הרשויות), ואף עולה מעיון במשפט השוואתי (המצביע אכן על כך שהעיקרון מניח אכן מבחן סיבתי, וכפוף לחריג בדבר תום-לב הרשויות).

  3. על כן, אף אם נכונות טענות (1-3) בטיעון הסניגוריה הרי טענות (4-6) בטיעון זה אינן נובעות כל עיקר.

  4. נמצא כי נימוקי ההחלטה בענייננו (3-5) תופסים. אלה המבחנים החלים ממילא אף בדין המכיר, כשיטתה של הסניגוריה, בזכות השתיקה כזכות חוקתית.

  5. בענייננו על כן, ההודיות אינן ראויות להיפסל על שום תום-הלב של המשטרה, בדרך ניהול חקירת החשוד, ומכיוון שלא הוכח הקשר הסיבתי שבין הפגמים הפרוצדורליים לכאורה לעצם מתן ההודאות.

בשולי הדברים נציין עוד כי אמנם ניתן לתהות אם אכן הימנעות מקיום משפט זוטא, ואי העלאת טענה במועדה ראוי לה שתחשב תמיד כהסכמה הפרוצדורלית הדרושה לשם ויתור על טענות בדבר פסלות ראיות או האינדיקציה האולטימטיבית לגיבושה של הסכמה כזו***. ואולם, יהיו הדברים אשר יהיו טענה (7) לטיעון הסניגוריה בדבר חוסר נפקותה, כביכול, של הסכמה באשר היא, היא בודאי, בהקשר הנדון, שגויה. יש לשים לב שטענה זו על פי כל פירוש הגיוני שלה לא יכולה להיות מוסבת אודות חוסר הנפקות שבויתור על פסלות הראיה שלעצמה, אלא מוסבת בעל כורחה אודות עצם הזכות לבחור אם לשתוק או להודות. אילו הייתה נכונה לא היה מנוס אלא להגיע למסקנה האבסורדית שנאשם שהופעל כנגדו אמצעי פסול שוב אינו יכול להודות במשפטו שלו על אודות קיום המעשה הפלילי.

והערה אחרונה: ההתעקשות על עיגונה של "זכות השתיקה" כזכות חוקתית, עשויה גם להתברר כחרב- פיפיות בידי המבקשים את הדרה של זכות זו. יושם לב כי מבחן פסלות הראיות בסעיף 12 לפקודת הראיות קובע למעשה תוצאה אוטומטית של פסילה בהתקיים התנאים המוקדמים (קיום אמצעי, סיבתיות, כוונה). בניגוד לכך לזכויות חוקתיות, על פי הדין הנוהג, אין כל משקל אבסולוטי. על כן, ממילא, גם אם התקיימו התנאים המוקדמים האמורים, החיוניים, כאמור, לעצם כינונה של עילה לכאורה לתרופה חוקתית של פסילה הרי מימושה הקונקרטי של עילה זו עדיין אינו מובטח. למעשה מימוש זה עשוי שלא להתארע כלל אל נוכח אינטרסים ושיקולים אחרים, בין היתר מטיפוסם של אלה המנויים בפסקת ההגבלה אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

* טרם פורסם

** עיין ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 197.

*** השווה: ע"פ 566.89 מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד (4) 539, 551.