פסק דין - החלטת החודש

מאי 1999

פסק דין בעניין חובתה של קופ"ח למעקב רפואי אחר מטופליה - ע"א 6023/97 טייג נ' ד"ר גלזר

ד"ר גיל סיגל MD, LLB,
המרכז הבין-לאומי לבריאות, משפט ואתיקה.

על המתח שבין פטרנליזם רפואי לאוטונומיה של הפרט

פס"ד הדין בפרשת טייג דן באחריות מטפלים ושירותי הרפואה, קרי קופ"ח הכללית, לאיחור באבחון של גידול סרטני בשד.

העובדות בקליפת אגוז: גב' טייג נבדקה ע"י רופא נשים בחשד לגוש בשד, ונשלחה לביצוע ממוגרפיה (צילום רנטגן המכוון לרקמת השד) ובהמשך לביצוע אולטרהסאונד להשלמת הבירור.

תוצאות הממוגרפיה הגיעו עדי הרופא המפנה, אך תוצאות בדיקת האולטרהסאונד נמסרו לחולה, כדי שהיא בתורה תמסרם לרופא המפנה. דא עקא שהתוצאה של הבדיקה לא הגיעה לרופא המפנה- לא ע"י החולה ולא באופן ישיר מן מכון האולטרסאונד. בדיקה זו הדגימה ממצא החשוד לממאירות.

החולה לא חזרה למעקב וכאמור לא העבירה את תוצאות הבדיקה לרופא המפנה וכ 4 חודשים מאוחר יותר פנתה לרופא נוסף אשר הפנה אותה לביצוע ביופסיה (כריתת רקמה לצורך אבחון מיקרוסקופי) של השד. הממצא הפתולוגי אובחן כסרטן, והאישה טופלה ע"י כריתה כירורגית וכמוטרפיה.

טענת המערערת לרשלנות - כפולה היא: כנגד הרנטגנולוג מבצע האולטרסאונד על כי לא ציין בהמלצותיו צורך בביופסיה. ואילו כנגד קופ"ח הכללית הטענה היא כי התרשלה במעקב יזום אחר ביצוע בדיקות ומעקב אחר תוצאות הבדיקה. הטענה הראשונה לא נתקבלה, ואין היא מנושא רשימה זו.

כב' השופט אנגלרד מקבל את עמדת המערערת בטענתה השניה, וקובע כי קיימת חובה על מערכות שירותי הרפואה לקיים נהלים שיבטיחו רציפות והמשכיות בטיפול הרפואי, על ידי אבטחת זרימת מידע רפואי במישרין בין מטפל למטפל. העדר נהלים מחייבים שכאלה עולה כדי התרשלות של קופ"ח הכללית. יחד עם זאת קובע כב' השופט אנגלרד כי קיים אשם תורם (כדי 15%) מצד המערערת על כי לא דאגה כי עותקי התשובות יגיעו לרופא המפנה.

חשיבותו של פס"ד בנושא מעקב רפואי רבה היא. עם זאת דומני כי ביה"ש בחר לסטות מתקדימים קודמים מחד גיסא, ומרוח החקיקה בתחום המשפטי רפואי מאידך גיסא.

ואפתח בסיפא: חוק זכויות החולה 1996 חרט בחוק החרות את הנורמות המערביות בדבר האוטונומיה של הפרט ושליטה כמעט מוחלטת על שיעשה בגופו. הנוסח הרחב והגורף של סע' 13 לחוק הקובע כיצד יש לקבל הסכמת החולה עובר לקבלת טיפול רפואי מדגים זאת היטב. למטופל מוענקת להלכה ולמעשה השליטה במושכות הקשר הטיפולי. המטופל מוכר כישות בעלת תבונה ותודעה המספקים לצורך שלילת הפטרנליזם הרפואי ומעבר ליחסים שיויוניים, בהם איש הרפואה מספק "שירותי רפואה", והמטופל, הלוא הוא צרכן שירותי הבריאות, בוחר לרכוש/לקבל את המוצע לו. המטופל זכאי לשקול ולבחור בין חלופות טיפוליות, לבור לו את המטפל בו ובמקרה הצורך החוק מעגן את הזכות לקבלת דיעה נוספת (Second opinion ).

במקרה של הגב' טייג, אין חולק כי היא הבינה את הסיכון לחלות בסרטן השד, ואף דאגה להתחלת בירור לשלילת מחלה זו. האם אין לסמוך על מטופל כי ישכיל להשיב את תוצאות הבירור לרופא המפנה? חוק זכויות החולה יצר את המצע להעתקת כובד המשקל לידי החולה. לכך יש משמעות כפולה - אנו מצפים מן הטופל ללקיחת אחריות על מחלתו, ולפעולה בהתאם. וודאי כשמדובר בפעולה שאינה מחייבת הבנה רפואית מעמיקה, כי אם פעולה פשוטה כגון החזרת התשובה לרופא המפנה. אין לצפות כי הרופא יעשה עבור המטופל , את שזה האחרון אינו עושה עבור עצמו. ולעניין זה לפליאה בעיני כי ביה"ש אמד את האשם התורם כדי 15 אחוז בלבד!!

יתכן אף כי המטופל בחר להמשיך את הטיפול אצל מטפל אחר, ואינו מעוניין בהמשך הקשר הטיפולי עם הרופא הראשון. אי חזרתו לרופא המפנה יכולה להתפרש אם כן כסיום הקשר הטיפולי/חוזי ביניהם, על פי בחירת המטופל. כשם שכריתת החוזה הטיפולי החלה בפניה של המטופל, בידי זה האחרון לסיימה על פי בחירתו גם בדרך של התנהגות.

אין חולק כי מן הראוי כי יתבצע מעקב אחר הפניות מטופלים, כחלק מאבטחת איכות וניהול סיכונים. בעידן מערכות מידע והמחשבים אין קושי טכני בכך. יש כבר בנמצא דוגמאות למעקבים שכאלה. כך בצה"ל פותחה מערכת ביקורת חודשית המבוססת על רישום והיזון חוזר ממפקדי החיילים. אולם, התפיסה הראויה לעניות דעתי הינה כי על מערכת זו לשמש כמערכת גיבוי בעיקרה, לסיוע, ולא לצורך הטלת חבות משפטית.

שהרי עד היכן יש להרחיב את חובת המטפל וארגון הבריאות אליו הוא שייך, לרדוף אחר המטופל? האם יש להסתפק בהודעה טלפונית?, מכתב רשום? צוות מבקרים בביתו? מהו הנטל הכלכלי שיוטל לפתחן של קופות החולים? הדברים הופכים למסובכים יותר כאשר ההפנייה היא לגורם חיצוני למערכת המטפלת, כגון מכון צילום פרטי. האם עדיין תעמודנה הנמקות ביה"ש באותה נחרצות? לטעמי, החולה מקבל לידיו הזמנה לשוב לביקורת עם התוצאות. עליו מוטלת החובה והזכות לבחור אם להיענות לה אם לאו, ועליו מוטלת האחריות בגין אי עמידה במטלה פשוטה מעין זאת. ברי כי במקרה בו לא הוסברה למטופל חשיבות הבירור, אין להטיל חבות על המטופל. ואולם זו נקודה המחייבת הוכחה, ובהעדר טענה למצב עובדתי שכזה, אין לה על מה שתסמוך.

בפסקי דין קודמים הוכרה החובה שלא להטיל על המערכת הרפואית נטל שהיא אינה יכולה לעמוד בו. כך למשל בפס"ד ע"א 4865/92 חליל נאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) עסק בילד עם הידרוצפלוס אשר הוזמן לביצוע CT וביקורת רפואית אחר מצבו, אך ההורים בחרו שלא לבצע את המעקב הממולץ. ביה"ש קבע כי קיום מעקב רפואי אחר ביצוע ביקורות אינו מן הגדר הרגיל של חובת הזהירות המושגית של הרופא. הטלת חובת אחריות רחבה שכזו יש בה משום נטל החורג מן הסביר. אך ביה"ש במקרה טייג בוחר לאמץ גישה גורפת המטילה חבויות בלתי ריאליות, תוך התעלמות מקשיים כלכליים ומכשולים טכניים. כך מצטט בהסכמה כב' הש' אנגלרד פס"ד פלוני נ' קופ"ח, העוסק בחולה שעזב את חדר המיון על דעת עצמו ולאחר הסבר על הסכנה הכרוכה בכך, שם נקבע כי " היה צורך לקיים מעקב אחר מעשי המטופל בחדר מיון ונוהל חירום במקרה של עזיבת המטופל, על ידי ידוע הרופא המפנה ואולי אף פניה ישירה לביתו של המטופל כדי להעמידו על חומרת המצב". (!)

לסיכום, ובזהירות הראויה, המושג המקובל לבחינה משפטית של "הרופא הסביר" מתייחס גם למערכת רפואית סבירה. אין כל מקבילה אחרת במדינות מערביות על קיום מערכת "הרודפת" אחרי חולים ומשיבה אותם בכוח לקבלת טיפול רפואי. וכאמור לעיל, זוהי סטייה רבתי מרוח חוק זכויות החולה, ושאר חוקי היסוד. דומה כי על בית המשפט להישיר מבט אל תובעים כגון אילו ולהדגיש את העובדה כי אל מול זכותו של החולה על גופו ושליטתו על מה שיעשה בו, עומדת החובה לפעול ולשאת באחריות הראויה במקרה של מחדל או פעולה שלא על פי המומלץ. פס"ד משיב עטרת פטרנליזם ליושנה, בניגוד לרוח המחוקק, ולתפיסה בדבר האוטונומיה של הפרט.